פרימו לוי

כימאי וסופר יהודי, ניצול מחנה אושויץ.

ב 31 ליולי 1919, נולד פרימו מיקלה לוי, בטורינו. בן להורים אוהבי קריאה, ובאופן אישי נער שקט וביישן.  תלמיד שקדן ונבון בכיתתו ובנוסף היהודי היחיד בה. את חופשות הקיץ בילה עם אימו, בבית הקיץ באלפים של חבל פיימונטה.  ב 1933 הצטרף, כמו כל בני בנוער באיטליה, לשורות תנועות הנוער הפאשיסטיות, (ballila) ולקח חלק בחטיבת הסקי שלה שבילתה בסופי שבוע במדרונות הסקי של האזור.

סוף שנות ה 30 הפגישו אותו עם שני אירועים שישפיעו רבות על חיו:
תחילת לימודי הכימיה ובסופם קבלת תעודת גמר.
חקיקת חוגי הגזע באיטליה, דבר שיקשה עליו למצוא עבודה במקצוע שלו.

עם הזמן החל, יחד עם אחותו, לקחת חלק באופן סודי, בקבוצת אינטלקטואלים יהודיים שלימים תצטרף לקבוצת התנגדות איטלקית אשר פעלה נגד השלטון הפאשיסטי.

ראוי להזכיר: עד הכיבוש הגרמני באיטליה 1943, סבלו היהודים מחוקי הגזע אך לא מהשמדה באופן שיטתי כמו שידוע לכולנו ממקומות אחרים. נידוי, סילוק, לקיחת זכויות – כן. חיסול – לא.

בדצמבר 1943 ניתפס פרימו לוי, במסגרת פעולותיו הפרטיזניות, ונשלח למחנה הריכוז פוסולי (נמצא בסביבות מודנה) אליו הגיע רק בינואר 44 . בפברואר 44 נשלח יחד עם מאות אחרים ובקרונות בקר למחנה ההשמדה אושוויץ.

במחנה הנורא הזה שהה פרימו לוי 11 חודשים. ידיעה מעטה בגרמנית, אך מקצועו ככימאי היו לו לעזר והישרדות במחנה. הוא קיבל עבודה של יצור גומי סינטטי ובכך נמנע, בחלק מהזמן, מעבודות בחוץ בקור המקפיא. ב 27 לינואר 1945 שוחרר המחנה בידי הכוחות הרוסים. הוא היה אחד מ 20 היהודים איטלקים ששרדו מתוך כ 650 שהגיעו לשם. רק באוקטובר 1945 הגיע חזרה לביתו בטורינו.

עם חזרתו לטורינו החל לעבוד ככימאי במפעל תעשייתי, במקביל החל לרשום את חוויותיו ממחנות הריכוז.
ספרו הראשון היה "הזהו אדם?" (1947). הקריאה בספר מציגה לקורא, תיאורים פשוטים מאוד, נהירים מאוד, אשר אט אט מחלחלים ויוצרים מעצמם את תחושת חוסר ההבנה כיצד שרדו אנשים בתנאים כאלה וכיצד הצליחו בני אדם להביא עצמם להתנהגות זוועתית שכזו- כותרת הספר היא מדויקת לשני הצדדים: 'הזהו אדם?' . אגב, ספר זה נדחה בהתחלה ע"י הוצאה לאור אחת, התקבל ע"י אחרת וזכה להצלחה חלקית. רק ב 1958 זכה הספרה להכרה רבה יותר ותרגום לשפות אחרות.

ספרו השני "ההפוגה" (1963) מתאר את חזרתו הביתה, דרך ארוכה, של כמעט 10 חודשים, דרך מזרח אירופה. בספר מתאר  פרימו את חזרתו לביתו במשפט לקוני: "איש לא חיכה לי", כמעין תיאור או תהייה על השלמת אובדנו? משפט זה מסגיר בתוכו, אולי, את כלל הספר שבו כותב פרימו על אירופה שאחרי המלחמה על חורבנה הפיזי והאנושי, משולבים ברגעי הומאניות הישרדותיים.

בספר אחר "הטבלה המחזורית" (1975), עושה פרימו חיבור מעניין בין יסודות הכימיה, אותן הכיר באופן מעמיק ובין תכונה, רגש, פעולה או אירוע כלשהו שסוקרים שלבים בחייו, מהילדות ועד החיים במהלך ואחרי המחנה, ממשחק עם חברים ועד מפגש עם מפקדים נאציים. בצורה עלילתית וסיפורית מצליח פרימו להפתיע את הקוראים בהקשרים הריאליים מצד אחד והרגשיים מצד אחר של תחנות חייו.

"אם לא עכשיו , אימתי?" (1984) הוא סיפורם של הפרטיזנים בשלהי מלחמת העולם השנייה, חלק מהפרטים הם בדויים ומומצאים, אך הרוב מבוסס על חוויותיו שלו. בשלב זה, אחרי שעזב סופית את תפקידו ככימאי במפעל תעשייה (1977), מראה פרימו את כוחו ככותב רומנים משובח. סיפורי הרפתקאות ואהבה בשילוב מתח, הומור ואנרגיות מצטברות, אך גם רגשות אשם על החיים במקום המתים, ועל הפער בין הישראלי ה'גברי' הארץ ישראלי לבין היהודי 'יוצא' מחנות ההשמדה.

הספר המשמעותי האחרון הוא 'השוקעים והניצולים' (1986) אשר נכתב שנה לפני מותו. כאן נסגר מעגל עם ספרו הראשון 'הזהו אדם' ופרימו חוזר לשאלות על הדיכוי ואובדן צלם האדם. דרך הספר חוזר ועונה לוי לשאלות שנשאל עם הזמן ע"י קוראים ואנשים בכלל, ומעמיד משימה אחת חשובה בחייו: להיאבק במכחישי שואה ולהתמיד לספר את הסיפור. בד בבד הוא מתמודד עם השאלה העצמית המטרידה: למה אני שרדתי.

במשך שנים התמיד לעבור בהרצאות, בתי ספר, מפגשים וכנסים כדי לספר את סיפור חייו והישרדותו. במקביל כתב עוד ספרי רומן ושירה. בהם תמיד הכניס את תחושות ליבו והחוויות אשר עבר.

כידוע, פרימו נפל אל מותו, בשנת 1987, בלי להשאיר קצה חוט של סיבה למעשה. האם זו התאבדות?  או נפילה מקרית? עיתונאים שראיינו אותו, כותבי ביוגרפיה ששוחחו עימו, מכריו או חבריו יתנו דעות לכאן או לכאן. יש אומרים שאם רצה למות יכול היה לעשות זאת באופן כימי והוא ראה בהתאבדות כחוסר אחריות כלפי משפחתו ויש האומרים "שפרימו מת באושוויץ. רק 40 שנה מאוחר יותר" (אלי ויזל).

לוי נטמן בבית הקברות בטורינו, בהלוויה מכובדת ובהערכה רבה מכלל הציבור האיטלקי. על מצבתו, על פי בקשתו, נחרת מספרו ממחנה ההשמדה אושוויץ 174517.