כשאלוהים היהודי ואלוהים הנוצרי משוחחים בניהם…(על מחתרת אסיזי)

אסיזי, 9 בספטמבר 1943.

אסיזי. אמצע הלילה. אב מנזר סן דמיאנו, רופינו ניקאצ'י, לובש טוניקה במהירות ויוצא מביתו לאחר שנקרא בבהילות לביתו של פלאשידו ניקוליני, בישוף העיר.  "אני רוצה'" אומר לו ניקוליני "שאתה תהייה אחראי על קבוצת פליטים שהגיע לעיר"

"אני?" שואל רופינו "זה תחום האחריות של אלדו ברונאצ'י, מדוע אני?"

"זו קבוצה מיוחדת, רופינו. אני רוצה שתוביל אותם לארכיבישוף של פירנצה, אליה דלה סקלה, שידאג להעבירם לבישוף ג'נובה ומשם יעלו על סירה. זו לא קבוצה רגילה, הם יהודים, בניהם יש רב, הם הגיעו מרומא"

"ובכל זאת, למה אני?" שואל רופינו מופתע.

"אב יקר, אתה איש אמוני, אני בטוח כי אם, במקרה, ויעצרו אתכם בדרך, אתה לא תאבד את ראשך בחקירות. סומך עליך. צאו טרם יעלה השחר, ולכו לשלום".

באותו הרגע ממש, נכנסה לחדר אותה קבוצת אנשים ובראשה אדם עטור זקן: "אני יכול להפקיד בידיך מזוודה זו?" מפנה את השאלה לאב ניקאצ'י "יש בה ספר תורה, הצלנו אותו מבית הכנסת ברומא. אלה חמשת חומשי תורה שנכתבו בכתב יד במשך חמש שנים. אם במקרה לא אצליח לחזור, אנא העבר אותה לקהילה עברית כלשהיא"

"גם אנו מאמינים בספר זה'" עונה לו רופינו. "הוא קדוש גם לנו, ואשיב לך אותו כשתחזרו".

והמסע החל….(עוד נשוב אליו)

כאן מתחיל סיפורה של קבוצת אנשים, אנושית ופשוטה שקיימה מעשה הצלה הרואי, של יהודים באיטליה. בלב ליבה של עיר קטנה, אסיזי, עיר קדושה וקתולית, עירו של הקדוש פרנצ'סקו, עיר שבמשך שנים אוכלסה רובה ככולה באנשי דת (1000 מתוך 5000 תושבים) והיוותה עלייה לרגל לצליינים במשך מאות שנים.

היום בשנת 2019 ניתן יהיה לחוש את אותו מעשה נכנסים למוזיאון הזיכרון (museo della memoria) בעיר רגע לפני הביקור בכנסייה הגדולה של אסיזי.

המוזיאון נמצא ב  Piazza del Vescovado בסמוך לכנסיית סנטה מריה מאג'ורה. באחד מאגפי הבניין של ארכיבישוף העיר (מזה מאות שנים), נבנה חלל זיכרון מרשים. הנכנס בשערי אותו מבנה יחוש בפשטות, בענווה, בצניעות ובשליחות אותה השרו שותפי המחתרת. מחתרת אסיזי, כך היא נקראת.

רקע קצר: עד השתלטות הגרמנים על צפון איטליה (ספטמבר 1943) והתארגנות הזרוע הפאשיסטית שלהם, ניתן היה לעבור דרך אסיזי לגנואה שבצפון ולברוח דרך הים. קבוצות פליטים נעזרו באנשי העיר כדי להינצל, עברו דרכה, בשיירות סתר, והגיעו לחוף מבטחים. עם השתלטות הגרמנים על הצפון, נסגרו הדרכים ויהודים מצאו עצמם בתוך אסיזי ללא יכולת להתקדם.

חזרה למוזיאון: בחדרים אלה, הוסתרו יהודים. כבר בכניסה אליו מונחת מכונת ההדפסה. זו מכונה ששמשה את לואיג'י ברינצי ובנו טרנטו בהדפסת מסמכים מזוייפים לפליטים שהגיעו לעיר. את השמות ה'חדשים' על גבי המסמכים לקחו ממשפחות במחוזות בדרום איטליה, אותם לא היה לגרמנים סיכוי לזהות כשמות מזוייפים, כי אזור זה לא היה בשליטתה. אלה היו מיועדים בעיקר כמסמך זיהוי אם יתבקשו להזדהות ויותר מכך, כמסמך המאפשר לקבל תלושי מזון באישור וללא חשש. משפחת ויטרבי ,לדוגמא, קיבלה את השם וילטי, שם משפחה מלצ'ה בדרום. כדי לא להיתפס לא מוכנים, למדו בני המשפחה טוב טוב את מפת העיר לצ'ה, רחובותיה ובנייני ציבור.

בחדר הראשון מוצגים דמויות מרכזיות אשר זכו עם השנים לקבל אות חסידי אומות עולם.

הצוות כלל את הגמון העיר ג'וזפה פלאשידו ניקוליני  שרוחו, שלוותו, ונחישותו עמדו לו בגבורה אל מול לחץ מהתגבר של כוחות גרמניים. העיד עליו, לאחר המלחמה, האב בְּרוּנַאצ'י על עמידתו התקיפה של הבישוף אל מול הסכנה: "לעולם לא אשכח עד כמה היו האיומים האלה נחרצים, ולמרות זאת – עד כמה נחרץ היה הכומר. הוא לא הרשה לאיש להרתיע אותו ממה שחש שהוא נדרש לעשות כרועה העדה. אני זוכר היטב את הנחישות שהפגין מונסיניור ניקוליני  כלפי ההתראות החוזרות ונשנות של הבכירים שחשו חובה להטיף לזהירות יתר ולמתינות. יש תקופות בחיי אדם, שבהן הוא עלול לבלבל בקלות בין זהירות לבין חיים שלווים; יש תקופות שבהן נדרשת גבורה. מונסיניור ניקוליני בחר בנתיב הגבורה." (מתוך אתר יד ושם)

איתו פעל האב רופינו ניקאצ'י, כומר מנזר סאן רופינו – הכוח המבצע. על פי עדויות, ניקאצ'י לא הכיר יהודים טרם מלחמת העולם השנייה, אך חש את אמונתו קוראת לו לעזור לנרדפים. הוא היה אחראי על הסתרת היהודים במנזרים ובכנסיות, דאג להם לאוכל, הלבישם בבגדי נזירות וכמרים, והשיג להם את המסמכים מזוייפים. הוא אשר רתם את המדפיס לואיג'י ברינצי למשימת ההדפסה.

הכומר אלדו ברונאצ'י עמד בראש "הוועד העירוני למען הפליטים שנמלטו מכפריהם ועריהם בגלל הפגזות", אלא עסקו בהצלת אנשים, יהודים ושאינם יהודים, אשר נמלטו מאזורים בשליטת הנאצים. באסיזי עצמה היו כ 4000 איש כאלה, מתוכם 300 יהודים. ברונאצ'י היה אחראי על מציאת מקומות המסתור בעיקר בכנסיות ומנזרים, (ארגן 26 במספר), והיה רוכב באופניו לפרוג'יה כדי לארגן את המסמכים ליהודים טרם כניסתם לאסיזי, או לקבל חותמת ליהודים שהתחבאו כבר בעיר. הרכיבה היתה בערב, בחשיכה, לעיתים אף נשאר ללון עם היהודים בפרוג'ה, והחזרה היתה עם בוקר – כדי להספיק לשיעור שלימד באסיזי.

ב 15 במאי 1944, נעצר ברונאצ'י, אחרי חשדות של מרגלים ופאשיסטים שהחלו להסתובב בעיר. השוטרים הגיעו לביתו כדי לעצרו. הוא ביקש מהם להמתין בחוץ עד אשר יביא את ספר התפילה שלו. כאשר הלך לדלת האחורית כדי לברוח, הופתע לגלות שם את משפחת ויטרבי היהודית, ההורים ושתי בנותיהם, מבקשים ממנו עזרת הסתרה בביתו, כפי שהבטיח להם בזמנו. ברונאצ'י הספיק להזהיר אותם ולהתריע שיברחו מפני השוטר הממתין בחוץ. הוא עצמו נלקח ונשפט, נאשם בבגידה ונכלא במחנה ריכוז, ושוחרר בהתערבות הבישוף ניקולני והוותיקן. הוא ברח לרומא, שם יכול היה לקבל מקלט.

במעבר לחדר הבא ניתן לראות במסדרון את מכונת החריטות של משפחת ברינצי.

ללואיג'י ברינצי היתה חנות מזכרות קטנה במרכז העיר, הוא היה חברו של רופינו ניקאצ'י אשר נהג לשחק עימו דמקה וזה, האחרון, גייס אותו למשימה. הוא הסכים להירתם למשימת הדפסת מסמכים מזוייפים. כהגדרתו, למען חירותה ועתידה של איטליה, כי הוא עצמו היה אתאיסט, אך תוך הצבת תנאי אחד: בנו, טרנטו, לא יהיה מעורב בעניין, כדי לא לסכן את משפחתו. אך העבודה כללה נסיעות, שעות הדפסה בלילה אחרי המשמרת בחנות, דיוק וחשיבה משותפת ולכן בסופו של דבר גם טרנטו לקח בה חלק. משימתו העיקרית היתה לנסוע לפוליניו, הסמוכה, למומחה לייצור חותמות וזאת כדי שתהיינה החותמות מדויקות, ושתיראנה אותנטיות.

בחדר הבא מוצגים שתי דמויות חשובות במרקם העירוני באותה תקופה. שליטי העיר.

ארנלדו פורטיני היה ראש העיר (Podesta) בתקופה זו. עורך דין, ואיש ספרות מאוד מוערך, והאתגר העיקרי היה לשמור על העיר מפני התקפות שני הצדדים, גם בעלות הברית וגם הנאצים, ולוודא כי אנשים ומונומנטים היסטוריים ודתיים לא נפגעים. מאבקו נשא פרי והביא את אסיזי לידי סטאטוס של 'עיר בית חולים'. זאת בעזרתו הגדולה של הבישוף ניקוליני, אשר השרה אווירה רגועה עם הצד הגרמני והתיר להם להפקיע מספר בניינים כדי להפוך אותם לבתי חולים. שני הצדדים, הגרמנים ובעלות הברית, הסכימו כי אסיזי, בשל אופייה הרוחני, היותה עיר ללא תעשייה צבאית, רחוקה מדרכי תעבורה עיקריים ועברה ההיסטורי והאומנותי תוכרז כעיר שאסור להפציצה או לפגוע בה והיא תהיה מקום לטיפול ואיסוף חיילים גרמניים שנפצעו והיו זקוקים לטיפול. עיר בית חולים – città ospedaliera.

וולנטיין מולר היה הנציג הגרמני בעיר, מפקד יחידת הרפואה, רופא במקצועו וקתולי בדתו. הוא הסתובב חופשי בעיר, ללא שומרי ראש והיה דמות אהודה על התושבים. הוא קיים דיאלוג תמידי עם פרנסי העיר ואנשי הדת וזאת כדי לשמר ת אהעיר וכנראה, גם בשתיקה, לא לפגוע ביהודים שהיו בה. במשפטו אחרי המלחמה העידו עליו ובניהם האב רופינו כי מולר לא הרג אף אדם ולא ביצע שום פשע מלחמה.

בנוסף מוצגים בחדר דוגמא למנזרים בהם הסתתרו היהודים בעזרת נזירים ונזירות. חשוב לומר ולציין: צוותי המנזרים דאגו לכל הצרכים של היהודים כולל אוכל כשר וקיום מצוות חגים. כמו לדוגמא הכנת ארוחה מפסקת ביום הכיפורים והשגת אוכל שאינו חמץ בפסח. בנוסף פינו להם מקום כדי לקיים את תפילותיהם, שילבו את הילדים בכיתות לימוד עם חינוך ממלכתי ולחלוטין לא ניצלו את המצב כדי להשפיע על דתם. הכל כבמובן בעזרת אותם מסמכים מזוייפים אשר הפכו אותם מפליטים יהודים, לפליטים לא יהודים מדרום איטליה.

ביציאה מהחדר מוצגת קפלה קטנה. היא מוקדשת לג'ינו ברטאלי רוכב האופניים, האלוף. אחת הדמויות הידועות באיטליה, אשר סיפורו וחלקו במחתרת נודעו רק 3 שנים אחרי מותו, בשנת 2003. ברטאלי, קתולי מאמין, העביר במהלך אימוניו מסמכים ותמונת ממקום מסתורם של היהודים מחוץ לעיר, למעבדות ההדפסה ולמנזרים. לא פעם נעצר, נחקר ונערך חיפוש עליו, אך המסמכים הוחבאו בשלדת האופניים, באוכף ובספר התפילה. הוא נהג ללבוש חולצה עם שמו באופן ברור, כך יוכלו המסתתרים לזהות אותו, וחיילים גרמניים להירתע מלעצור אותו, בגלל פרסומו הגדול ותהילתו. ברטאלי גם מסר מידע אודות משמרות הגרמנים בדרכי המילוט. הקפלה מוקדשת לו וקשורה לאמונתו אשר התחזקה בשנת 1937, כאשר לקח על עצמו את חוקי המנזר הכרמליתי. נר קטן מזכיר את אחיו ג'וליו אשר נהרג בתאונת דרכים בזמן רכיבה בשנת 1936. במקום גם גביע קדוש, שרידי סן פרנצ'סקו וסנטה קיארה, תפילת תודה שכתב הרוכב לאחר נצחונו בג'ירו בשנת 1937, וספר מיסות אותן התפלל, חלקן לפני יציאותיו לתחרויות, החל משנת 1937 ועד 2000, מצוינים בספר כ-300 כאלה.

גינו עצמו אמר: "דברים טובים עושים, לא אומרים. ומדליות מסוימות יש לתלות על הנפש, ולא על הז׳קט".

אף יהודי שהיה חלק מפרוייקט ההסתרה בידי אותם אנשים לא נהרג. ברונאצ'י אמר על כך בסיום המלחמה: "ההשגחה העליונה הפקידה בידינו 200 יהודים, ובעזרת האל ובהתערבות פרנציסקוס הקדוש לא נפל איש מהם בידי רודפיהם"

ב 4 ביוני החלה הנסיגה הגרמנית, לאחריה נכנסו בעלות הברית לעיר והפכו את בתי החולים שקמו בה לבתי חולים עבור החיילים הבריטים.

על פעולות אלה, זכו כמה מהם לאות חסידי אומות עולם:

רופינו ניקאצ'י בשנת 1974, האב אלדו ברונאצי בשנת 1977, הבישוף ניקולני בשנת 1995, לואיג'י וטרנטו בריזי בשנת 1997

נחזור לקבוצת הפליטים במסעה:

כבר באותו לילה יצאה הקבוצה לדרך. הם הגיעו לתחת הרכבת באסיזי, ליד כנסיית סנטה מריה דאי אנג'לי, ועלו לרכבת לכיוון פרוג'ה. קצת אחרי העיר, נעצרה הרכבת, עקב מחסום של חיילים נאציים. עלו אליה חיילים גרמניים עם מתרגם איטלקי. הם ביקשו לראות תעודות הזהות. לרופינו ניקאצ'י היתה רשימה שמית מזוייפת שציינה כי הנוסעים איתו הם נוצרים. החייל הגרמני לא היה מרוצה מהרשימה ודרש מהרב שהיה בקבוצה, תעודת זהות. ליבם של כל הנוכחים דפק בחוזקה. הרב עשה עצמו מחפש את התעודה בין בגדיו. רגע של חיים או מוות עמד באוויר. ואז..

באופן מפתיע נשמעו באותו רגע רעשי מטוסים מפציצים. החייל הגרמני נדרך במקומו. הציץ דרך חלון הרכבת וזיהה את מפציצי בעלות הברית. שנייה אח"כ נשמעה הפצצה בסמוך אליהם, החייל ברח מהרכבת, והמתרגם האיטלקי איתו.

גלגלי הרכבת החלו לנוע שוב. כמה כייף, לעיתים, לשמוע רעש גלגלים כאלה. המזל היה הטובים. רופינו מתיישב בכיסאו לוקח אוויר ומביט דרך החלון. מרים עיניים לשמיים ואומר: תודה לאל. ותודה לאנגלים.

באותו רגע מבין רופינו דבר חשוב: חייבים להוציא ליהודים מסמכים מזוייפים.