ושקט, שקט -הס.

רציף 21, מילאנו,

• 

30 בינואר 1944.

שעת שחר מוקדמת. מבית מעצר סן ויטורה שבעיר מילאנו, נלקחים 605 יהודים אשר הוחזקו בו כבר כמה שבועות. זהו בית המעצר הסופי להמוני איטלקים בצפון איטליה, מטוסקנה, ליגוריה, ונטו, פיימונטה, לומברדיה, אמיליה רומניה, ואל דאוסטה, ועוד. בית כלא גדול בעל 6 זרועות אשר התמלא מדי יום בעוד ועוד מתנגדי משטר ויהודים, עד לתפוסה מלאה ושימוש בקומות תחתונות. התנאים בו היו קשים ובלתי נסבים. בשלב מסוים אסרו על האנשים לשבת מ 07:00-19:00 בערב. רק לעמוד. כולל זקנים וחולים. מכות, הצלפות, אגרופים וצעקות היו מנת חלקם של האסירים כל יום. "אימוני ספורט" ליליים עד עילפון ודם היו חלק מהפתעות הסוהרים.

ואז בוקר ה 30 בינואר. בוקר קר. נקראים, כאמור, 605 שמות היהודים, אשר יוצאים אל מסדרון מס' 5, ומובלים בשקט, בפחד, ובלאות לכיוון היציאה, בדרך עוברת הקבוצה ליד חדרי המעצר של הקומוניסטים. מתנגדי משטר כמובן. הם זורקים לעברם תפוחים, ביסקוויטים, תפוזים ומעל הכל מילות עידוד של אומץ, ברכה וסולידריות. אלה כנראה יהיו מבט וקול אנושי אחרונים.

ראשון בבוקר, יום מנוחת העולם הקתולי. העיר שקטה עם צינת החורף וריקה מאדם.

היהודים מועלים למשאיות. מובאים לרציף 21, בתחנה המרכזית של מילאנו.

בתחנת הרכבת המרכזית של העיר ממשיכים החיים כרגיל. בלי לדעת מה קורה ברציף אחר, חבוי, תחתון. מתחת לכל ההמולה הרוחשת. רציף 21

הם מוכנסים בכוח, בדוחק, מובלים בצעקות, נדחפים בפחד, לרציף בלהות חשוך.

ומעל – הכל כרגיל. רעש רכבות היומיום מחריש את אירועי הרציף התחתון. רציף 21.

בעזרת מעלית יורדים קרונות מהתחנה המרכזית של החיים הנורמאליים, לרציף 21, של חיי גיהינום. קרונות לבהמות.

הקרונות מתמלאים באנשים, נסגרים, נחתמים ועולים מעלה לחיים הנורמאליים. אותם חיים נורמאליים לא מזהים דבר שאינו כשורה. הרי אלה קרונות מסע רגילים, לבהמות או לדברי דואר. כמו כל יום.

עוד רגע תתחיל שיירה מס' 2 לצאת לדרך. מילאנו – אושוויץ.

מס' 2. כן. שיירה מס' 1 נוסתה לפני כחודש בהצלחה. ישיר לאושוויץ, בלי עצירות ביניים.

עוד 13 שיירות כאלה ימשיכו בקרוב את תכנית השיירות של הנאצים. עם שינוי קטן. עצירות ביניים במחנה הריכוז פוסולי שבאיטליה. אבל בלי עצירת המטרה הסופית – אושוויץ.

כ- 816 יהודים עברו את הדרך הזו. רציף 21 מילאנו – אושוויץ.

נמצאים שם, ב 30 בינואר 44, ויטורה עמנואלה סאדום ומשפחתו. הגורל יכול היה למנוע ממנו להיות בקבוצה זו, אבל הוא התעקש להצטרף. כשמשפחתו נתפסה בסיינה, אחרי הלשנה תמורת כמה לירות. הוא  היה בכלל בסידורים. רץ מהר חזרה כדי להיות יחד. משפחה.

נמצא שם מיכלאנג'לו בוהם, בן למעלה מ 70, מהנדס גז, אשר נעצר בשנית, וסיים את המסע שלו לא אחרת מאשר באושוויץ. בתאי גזים.

נמצאת שם ליליאנה אורבך בת שנתיים. זהו. שנתיים.

ונמצאים שם אלדו, ופאולה  וויולטה ולאונה ואלברטו וויטוריו וליה וארנסטינה ואולגה ואדוארדו ואסתר ועוד מאות שמות של אנשים, בני אדם…ומשפחת מאטטיה, ומשפחת לטיס, ומשפחת אוטולנגי, ומשפחת קאופמן, ומשפחת חסון  ומשפחת פאנו ועוד משפחות שלמות. תא משפחתי.

ונמצאת שם לילאנה סגרה בת 14, ששרדה את המסע ואת אושוויץ ורק בשנים האחרונות מספרת את סיפור המסע הנורא. ב 2018 קיבלה את אות הסנאטורית לכל ימי חייה מאת נשיא איטליה ואמרה באחד מהטקסים: כילדה הייתי היחידה שסולקה מהכיתה, דלת בית הספר היתה סגורה בפני, ולשאר הילדים היתה פתוחה. והיום שערי הסנאט האיטלקי פתוחים בפני – זה מעורר בי תחושה מסוימת. אני מביאה איתי את התחושה ההיא והזו לבית הזה.

22 איש שרדו את המסע של ה 30 בינואר 1944 מילאנו – אושוויץ.

אז אם אתם במילאנו, בין פראדה לגוצ'י, בין קתדרלה לדה וינצ'י, בין שניצל מילאנזי לריזוטו בזעפרן, גשו לרציף 21 בתחנה המרכזית, הכניסה היא צדדית מאחור – הביטו בשמות המובלים לטבח, שימו לב לשקט מחריש האוזניים וקורע הלב, תעברו בקרונות במשא המקוריים ורק תלחשו – זוכרים אתכם ולא שוכחים.