מאיפה אתה? ! Di- castro (על מקור השם, על פיטיליאנו ועל יהודים בה)

 

%d7%a4%d7%99%d7%98%d7%9c%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%95

שאלה שאני אוהב: "מה זה די קאסטרו?" "זה הבגדים? קובה? זה ספרדי?" ותשובתי תמיד אחת: זה מקום. אנחנו משפחה מ'קסטרו'. מהעיירה 'קסטרו'. עיירה שאיננה כבר. נהרסה. חבל.

העיירה עצמה נמצאת במרחק לא גדול מפיטיליאנו, באזור שנקרא מארמה (maremma) בדרום טוסקנה וידועה בשם "ירושלים הקטנה", la piccola jerusalemme ובמאה ה-15 היתה למרכז יהודי וייחודי.

אז ככה…בשנת 1537 קיבלה משפחת פארנזה עצמאות מידי האפיפיור, פאולוס ה-3, על אזור מסויים, אשר היה בשטח מדינת הכס הקדוש, צפונית לרומא. היא הקימה בה דוכסות שבירתה העיירה 'קסטרו'. הדוכס, פיירלואיג'י פרנזה, ביקש מהאפיפיור להתיר למספר יהודים להתיישב בשטחה, לצרכי כלכלה ומסחר.  אלה היו ראשוני היהודים בעיירה. כאשר הורעו התנאים ברומא בשנת 1555 וחלקם אף גורשו מהעיר (1569) קלטו אותם הדוכסויות הקטנות דוגמת קסטרו ופיטיליאנו. האחרונה, חלק מדוכסות בשליטת משפחת אורסיני, היא עיירה קטנה היושבת על סלע טוף געשי כמו הרבה אחרות באזור, ומיקומה הוא בדיוק על הגבול של מדינת הכס הקדוש עם דוכסויות טוסקנה השונות. היהודי הראשון שהגיע לעיירה היה דוידה דה פומיס, רופאו האישי של הדוכס אורסיני. לימים יבקש דה פומיס חלקת אדמה צדדית כדי לקבור את אשתו היהודייה, מה שיהפוך עם השנים לבית קברות יהודי ייחודי, בשולי העיירה, מקום שניתן לבקר בו עד היום.

%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a7%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%91%d7%98-%d7%9c%d7%a2%d7%99%d7%a8

תחת דוכסות זו ובהמשך תחת שליטת קוזימו הראשון לבית מדיצ'י, חיו היהודים בצורה חופשית ונוחה. ללא הגבלות, ללא סימני זיהוי. חיי מסחר, כלכלה ושותפות מלאים. בנוסף לפיטיליאנו וקסטרו חיו גם בסוראנו, סובאנה, סנטה פיורה, ובמקומות קטנים אחרים בסביבה. עקב המצב המשתפר של היהודים, קמו קהילות קטנות נוספות כמו בסקאנסאנו, פרוצ'נו ועוד. לכל קהילה היה בית קברות במקום ובית כנסת משלה. מיוחד היה בית הכנסת של פיטליאנו שהוקם בשנת 1598, בתרומת כספו של לאונה די סבתו המקומי, כולו על סלע טוף עם נוף לעבר העמק מתחת.

המעבר של חלק מהדוכסויות הקטנות לשליטת הדוכס הגדול של טוסקנה בשנת 1601, שינתה את התנאים בהם. היהודים נאלצו בהדרגה לעבור לחיות בתוך אזורים מוגדרים ('גטו', שהמושג עצמו נולד בוונציה ב 1516) עם סימן זיהוי -חתיכת בד אדומה. בפיטיליאנו נאלצו היהודים אף לממן במס את בניית האקוודוקט החדש. בעיירות שנשארו בשליטת משפחות אחרות, לא הורגשו השינויים בתנאים.

אך כאמור, מיקום העיירות, כמו פיטיליאנו, היה על הגבול עם מדינת הכס הקדוש ויתרונות המסחר של היהודים, עם המדינה השכנה ועם הנמל בליבורנו, באו לידי ביטוי ולכן עם הזמן חזרו והיטיבו שליטי דוכסות טוסקנה את התנאים ליהודים, הגדילו את שטחי הגטו, אפשרו להם ללכת ללא סימן זיהוי ואף עם בגדים ראויים ומכובדים. בבית הכנסת יש שלטים המציינים את ביקוריו של הדוכס לאופולדו (1773, 1823, 1829) והכרת התודה של הקהילה.

המסורת מספרת, שכאשר הוכרחו היהודים לגור בגטו, היה נציג הדוכס מכה במוט ארוך על דלתות היהודים כדי שיפנו את בתיהם ויעברו לגטו, 100 שנה אח"כ פיתחו היהודים מאפה מתוק, ממולא בדבש ואגוזים, בצורת אותו מוט והוא נקרא 'ספראטו', על שם פעולה ההכאה בידי המוט. עד היום המאפה נמכר בחנויות סביב בית הכנסת.

%e2%80%8f%e2%80%8f%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%90%d7%98%d7%95-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7

מחלות קשות בעיירה סובאנה והריסת העיירה קסטרו באחת ממלחמות בין הדוכסויות הביאו את היהודים בהן להגר לפיטיליאנו באמצע המאה ה- 17. האנשים שהיגרו נקראו בשם המקום ממנו הגיעו. אלה מסובאנה נקרא 'הסובאנים" sovani, מקסטרו לדוגמא, נקראו 'די קסטרו' – 'מ קסטרו'. אותם יהודים מ'קסטרו' הביאו עמם גם את ארון הקודש לבית הכנסת בפיטיליאנו, ובכך נשאו עימם שריד רוחני מהקהילה היהודית, בעיר הבירה של דוכסות פארנזה, שנהרסה. צמיחתה של הקהילה בפיטיליאנו נתנה דחיפה ליהודים נוספים מהאזור להגר אליה. הקהילות האחרונות, קטנות, שנותרו עד תחילת המאה ה 18, מלבד זו בפיטיליאנו היו של סוראנו וסובאנה.

כאשר הופכת פיטיליאנו להיות מרכז יהודי גדול ומתפתח, מחזק אירוע מיוחד את הקשר בין היהודים לנוצרים המקומיים. בשנת 1799 נכנסים כוחות נפוליאון לאיטליה בכלל ולפיטיליאנו בפרט. איתם מגיעים כוחות הדרגון, (כוח חיילים דתי אפיפיורי מיוחד אשר היו תוקפים את חסידי ערכי המהפכה הצרפתית שהיהודים גם תמכו בהם). הם תוקפים את היהודים באלימות ורוצחים חלק מהם. להגנת היהודים יוצאים המקומיים הנוצרים, אשר חוזרים מעבודת השדה ומגלים את המתרחש בעיירה, באופן מפתיע וייחודי באותה תקופה באיטליה, תוקפים בנשק, הורגים חלק מה'דרגונים' ומסלקים את את האחרים מהעיר. לא כך בישובים סמוכים, שם עוברים היהודים מקרי התעללות ורצח, כמו במונטה סאן סבינו שם נכחדת הקהילה כולה. את הוקרת התודה ציינו יהודי פיטיליאנו באירוע מיוחד בבית הכנסת, אירוע אשר נשאר כמסורת עד לעת החדשה.

המאה ה 19, היתה לתקופת הזוהר של הקהילה בעיר מבחינה כלכלית ותרבותית. היא גדלה והופכת להיות קרוב ל 13% מהאוכלוסיה שמנתה כ- 2000 איש. ההצלחה מביאה חלק מהתושבים, מסיבות מסחר, לעבור לעיירות אחרות באזור מארמה של דרום טוסקנה וכן לעיירות בחלק הצפוני של אזור לאציו, או מרצון ללמוד באוניברסיטאות הן עוברות לפירנצה או ליבורנו, אך הקשר עם פיטיליאנו כמרכז רוחני ותרבותי נשאר, ובחגים ומועדים היו רבים מתאספים ברובע היהודי ובבית הכנסת של העיירה. מפיטיליאנו יצאו מספר רבנים, נבחרי ציבור לפרלמנט האיטלקי, עיתונאים, מהנדסים ועוד. ההגירה ונישואי תערובת מדלדלים כאמור את מס' התושבים היהודים וב 1931, מתאחדת הקהילה עם זו של ליבורנו.

במלחמת העולם ה-2 , בעיירה חיים עשרות יהודים, והם נעזרים במשפחות נוצריות כדי להסתתר מדי הנאצים. בגלל אופיו הטופגראפי של האזור, בעת סכנה ממשית, הסתירו המשפחות את היהודים בתוך המערות העתיקות מזה אלפי שנים. אותם משפחות דאגו למחסורם של היהודים, תוך סכנה עצמית. מספרים באחד המקומות שסימן האזהרה להגעת הנאצים באזורי הכפר היה צבע הסוס. כאשר המקומי היה מתקרב למקום המחבוא עם סוס לבן, זה אומר שאין סכנה מאחוריו, כאשר היה מגיע עם סוס שחור, זה אומר שצריך להסתתר היטב כי הגרמנים בעקבותיו.

ההגירה נמשכה גם אחרי המלחמה ובית הכנסת למעשה מסיים את תפקידו בשנת 1959. מאוחר יותר, במהלך אחד מימי כיפור, קורס בית הכנסת בגלל מפולת וחלק ממבני הציבור שלידו. וכך כאשר נראה כי הקהילה היהודית הולכת ונעלמת ואיתה גם סימני הזיהוי שלה, מרימים את הכפפה משפחת סרבי ובראשה הלנה סרבי, ומנסים להחיות מחדש, את החיים המשותפים הייחודיים למקום. בעזרת תרומות ועזרת העירייה, מוקם מחדש בדיוק באותו מקום ובשחזור כמעט מלא בית הכנסת בשנת 1995, עם הוספת שיחזור של מקווה, קנטינה לשימור יין כשר, תנור לאפיית מצות, בית מטבחיים ומוזיאון מקומי.

היום המקום מושך אליו תיירים רבים, לאו דווקא יהודים כדי ללמוד, להכיר ולדעת את הקהילה הענפה והייחודית של פיטיליאנו ועל היכולת לחיות חיים משותפים תוך מתן כבוד הדדי איש לדתו של רעהו.

%e2%80%8f%e2%80%8f%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7

תגובה אחת

  1. נאור ירושלמי הגב

    מרתק! ההורים שלי היו שם לפני שבועיים…
    תודה אריאל על הסיפורים.
    שבת שלום ושנה טובה,
    נאור

השארת תגובה