בתוך כל היופי הזה…

כל מי שמסתובב בעמק פוסטריה בצפון איטליה, קרוב לגבול עם אוסטריה, יכול להודות שיש מקומות שבהם הכל טוב.

הנוף, האוויר, הקצב, איכות החיים, השקט, השלווה, הארוחה והמלון.  נהר זורם כמעט בכל מרכז עיירה, גרניום פורח בעציצים ופטוניה שנשפכת מאדניות המרפסות מציבים בעיניך את החלום והתגשמותו. כאן אני רוצה לחיות.

שלט קטן באגם בראייס בלב בעמק , פינת טבע עוצרת נשימה, רכב וכל אדם שעובר שם  צד את עיני. "חזרה לחיים" – " "ritorno alla vita- תמונה בשחור לבן שבה אנשים, כנראה קציני מלחמה עומדים ומחייכים. נשים וגברים, חלקם במדי צבא, כנראה גרמני. לאיזה חיים הם נאלצו לחזור?

braies 1

המסע לחיפוש מקורות הסיפור מובילים אותי לא אחרת לעיירה בה אני לן. וילאבאסה (villabassa). מרחק 10 ק"מ מהאגם. ו-70 שנה לאחור. 30 באפריל 1945.

סוף המלחמה. הגרמנים אשר שולטים עדיין בצפון איטליה בכלל ובאזור אלטו אדיג'ה בפרט, מביאים לעיירה וילאבאסה 139 אסירים פוליטיים, מ 17 מדינות שונות, שהיום היו נחשבים כ VIP, ואשר נאספו בשנתיים האחרונות מרחבי היבשת והוחזקו עד אז במחנות עבודה. היו שם קאנצלר אוסטריה האחרון לפני השתלטות הרייך, קורט פון שושניג, ראש ממשלת צרפת לשעבר לאון בלום, קרובי משפחה של אלה הניסו להתנקש בחיי היטלר ועוד קצינים גרמניים שה ss לא ראו בעין יפה וראו בהם סכנה למשטר. חלק מהשבויים מצליחים לברוח בחסות החשיכה מהאוטובס ולהיעלם. אחזקתם של הנותרים ואי הוצאתם להורג היתה חלק מהתכנית למו"מ להחלפת שבויים עם סיום המלחמה. הם קלפים חזקים, כך חשבו הגרמנים. את כולם, הובילו חיילים גרמניים, ביום חורף גשום, באוטובוס נעול, למרכז העיירה. החיילים עצמם עדיין טרודים בשאלה מתי תגיעה הפקודה של הימלר, להחליפם עם חבריהם השבויים, לכדי ביצוע. האם באותו יום 28 לאפריל או יום למחרת. היכרות של אחד השבויים עם קצין גרמני שהיה במקום מביאה אותם, בינתיים, לידי החלטה למקם את השבויים במלון מקומי, לוקנדה באכמאן (Bachmann).

והיכן שכנו במלון עצמו? בדיוק בחדר האוכל בו אני כבר ארבה ימים וארבעה לילות אוכל ארוחת ערב ובוקר באווירה פסטוראלית , רגועה ושלווה. המחשבה על הפער בין התקופות והתחושות מעבירה בי צמרמורת.

bachmann

חזרה אחורה. 28.4.45. פתאום ללא התראה מוקדמת, נשמעת דפיקה חזקה על דלת המלון. נכנס בסערה המפקד המקומי ומוצא את השבויים יושבים עם נקניקיות ובירה אותם קיבלו. הוא עומד מולם, עם אקדח בידו, חמור סבר ומויע בגרמנית רהוטה וברורה:  אתם…משוחררים! אלה הם כבר ימי המלחמה האחרונים, והגרמנים מרגישים כי עליהם לא רק לסגת אלא ממש לברוח.

חלק מהשבויים מנצלים את הרגע ובורחים. אחרים מתארגנים ובעזרת קשרים של הגרמנים עם בית מלון באגם בראייס, הם מועברים אליו לשהות ראשונית. המלון בבעלותה של אמה הייס הלנשטיינר מארח את אותם עשרות ומספק להם ארוחות, ציוד וביגוד ראשוני ברגעי חייהם החדשים. חזרה לחיים. אלה היו ימי החופש הראשונים אחרי שנתיים של מאסר ונדודים בין מחנות עבודה. חיים ראשונים במרחבי האגם, עם רכסי הרים מושלגים מסביב, מים צלולים לטבילה נעימה ואוויר נקי המסמל – חופש. חופש. חופש.

כעבור יומיים שלושה חוברים המשוחררים לבעלות הברית שבאים לאסוף אותם, מועברים לדרום איטליה ומשם כל אחד חוזר לביתו.

ובאופן תמידי, כשאני באגם הזה, חוזרת בי המחשבה ומקננת: משמעותו של חופש לכל אדם, באשר הוא. גבר, אישה, ילדים, רמי מעלה או פשוטי עם. חופש הוא מצרך בסיסי. לכל אחד ואחת.

braies 2

9 תגובות

  1. ורדה מאייר הגב

    הי אריאל
    אתר מקסים ורק עכשיו גיליתי אותו
    כל הכבוד

  2. רחל מנור הגב

    Ciao Ariel!
    Io studio Italiano. Tua atar e' molto bello.
    כל הכבוד!
    אה, ושכחתי, אני אימא של לי גורדון …
    אתר גאוני ומקסים-תצליחו!

  3. אוהד בן שלום הגב

    מרתק אריאל. תודה על הפוסט.

  4. רינת ברקוביץ הגב

    מרתק אריאל!

השארת תגובה